משחר הפילוסופיה התייצבו להן שתי מתא-תפיסות, סותרות לכאורה, העוסקות במקומו של האדם בעולם: האחת רואה באדם נזר הבריאה ותכלית התכליות - "בשבילי נברא העולם". השנייה רואה בו אפיזודה רגעית וחולפת, סתמית כמעט - "מן העפר באת ואל העפר תשוב".
הייתכן שהפילוסופיה הברנרית לא הומניסטית עד שמשקפת את התפיסה השנייה?
ישנה שליחות כמעט מובנית בתוך המחשבה ההומניסטית, המעמידה את האדם במרכז הקיום, שאנו קוראים לה 'להשאיר חותם'. יומרה אנושית, יפה ומובנת כל כך. הרי מה הטעם במערכת היחסים שרקמנו עם העולם אם לא השארנו בו זכר, דבר משלנו, קו מתווי פנינו הייחודיים?
מייצגים רבים במידברן שאוצרים בתוכם שעות של דמיון, מחשבה, תכנון ועשייה עולים מעלה בלהבות לאל הזמן ונעלמים כלא היו מעולם.
האין זוהי הבהרת אפסיותו של האדם בעולם? איזו קריעה מלאת פאתוס של אשליית החותם? אולי פשוט העדפת הרובד המטא-פיסי, על פני החומר?
כך או כך, שוכנת בשריפה אמירה מטרידה, תפיסת אינות מבהילה ומאוד לא מנחמת.
ברצוני לבדוק איזה ערך יש לה בהדרכת חיי האדם לחיים של טוב, של רוך ושל משמעות.
כדומני שתפיסה זו לוחשת לנו שהצעד הראשון הוא צניעות. "מן הענווה יש להתחיל כל מעשה" לוחשת לנו האש.
מה הכוונה בצניעות? אנסה להסביר.
תכופות צצה לאחרונה אמירה בעלת יסוד של כוונה טהורה הגורסת שאם לא נתייחס למשבר האקלים ברצינות אנחנו עשויים להרוס את כדור הארץ. אחדים אף הגילו לעשות והציעו לזהות עידן גאולוגי חדש בשם "אנתרופוקן" המתאפיין בהשפעת האדם על כדור הארץ. פיטר ברנן אמר על כך במאמרו 'כשהדינוזאורים שיגרו חלליות' העוסק בגאולוגיה:
"מדי שנה אנחנו פולטים לאוויר יותר מפי מאה פחמן דו-חמצני מאשר הרי הגעש, ונכון לעכשיו אנחנו אחראים לשיבוש הגדול ביותר במחזור החנקן של כדור הארץ מזה 2.5 מיליארד שנה. אבל למרות מבצע האדירים הזה, ה"אנתרופוקן" הוא תוצר של יוהרה. מכבש הזמן ירמוס את רוב פעילותינו. אם מאה מיליון שנה יכולות לשחוק את הרי ההימלאיה, איזה סיכוי יש לסן פרנסיסקו או ניו יורק לשרוד?" [...] [בעוד מיליוני שנים] אולי בכל זאת יתגלו האותות שהטבענו בסלעים. [...] גם אם יקטלגו את כל שכבות הסלע בכל כדור הארץ, לכל היותר הם יגלו שכבונת דקיקה ומשונה הטמונה בתוך קניון מדברי נידח מוכה סחף. ואם באורח נס הם [החוקרים מהחלל] ימצאו שכבת חומר דקיקה שהותירו בני האדם, המעידה כביכול שלשכבת הסלע החריגה הזאת מגיעה תקופה גיאולוגית משלה – אף שהיא לכודה בין צוקים אדירים, אף שמבנים עצומים של אבן גיר, אבן טין ופצלים מאפילים עליה מלמעלה ומלמטה – אזי היומרה הזו לא תיתפש אלא כראיה לאנתרופוצנטריות מעוררת ההשתאות של המין שלנו".
הכותב מעמיד אותנו במקום ומבהיר לנו שלא את העולם, שכבר עבר ארבע הכחדות כמעט מוחלטות של כלל החיים בו, אנו מכחידים. אלא את עצמנו בלבד. מה שנקרא: אל תעופו על עצמכם. או במילותיו: "אם לא נלמד בקרוב לשרוד על כוכב הלכת הזה באופן בר קיימא שעדיין לא הוכחנו שאנו מסוגלים לו, שרידי הציביליזציה יאוכלו עד מהרה בשיני הזמן העמוק".
עוד בעת העתיקה ניסו חכמים להתמודד עם היוהרה האנושית של 'לעשות לנו שם' ולשבת בכס האלוהים. הכנסייה שנלחמה עד כלות בקופרניקוס שהעז לטעון שהשמש לא סובבת סביב העולם, אלא אנחנו, הקטנים, סובבים את השמש, חששה לא למרכזיותו של האדם, ולא של האלוהים, אלא למרכזיותה של עצמה.
אם נקבל בהתמסרות ובענווה נכנעת את עובדת היותנו גרגר חול קטן בזמן, האם יצמחו אז חדוות היצירה? תשוקת החינוך? ניצני החלומות?
פסגות הפילוסופיה, האמנות והצדק נבטו מההכרה האקסיסטנציאליסטית, מתהומות האינות, מהמחשבה שאין דבר מֵעֵבר לקיום הסתמי, האבסורדי שלנו כאן. הם נבטו מן ההתוודעות חסרת הפשרות לעצם קטנותנו שהולידה מאבק אדירים להפיח משמעות למרות הכל. לברוא אותה בעצם אנושיותנו השברירית – "האדם הוא בן תמותה, קרוב לוודאי / אך הבא נמות מתוך מחאה" (אטיין פיבר דה סנאנקור, 1770-1846). או במילותיי שלי:
כל מה שיש לנו הוא את השנייה הארוכה הזו.
המיצג שאני כרגע עומד מולו בהשתאות במידבר יישרף בעוד יומיים. במונחים של חיינו כאן מדובר על פחות משנייה. אך שנייה זו ממלאת אותי כרגע בזמן אין סוף, ומזכירה לי מי אני ומה אפשר להספיק אף בשנייה אחת.
I close my eyes
Only for a moment and the moment's gone
All my dreams
Pass before my eyes, a curiosity
Dust in the wind
All they are is dust in the wind
Same old song
Just a drop of water in an endless sea
All we do
Crumbles to the ground, though we refuse to see
Dust in the wind
All we are is dust in the wind
