אנחנו מידברן - קאמפ שיחות נפש

מידברן הוא מקום שמעורר רגשות. אתה נפגש בו עם הגבולות של עצמך. מזג האוויר, הלבוש, הרעש, המדבר, האורות, המוזיקה - הכל אוברוולמינג; ובתוך זה, הפלאיה שמהדהדת לך כל הזמן להיות מי שאתה רוצה להיות, שמאפשרת לך לפרוק הכל. השילוב הזה גורם להרבה מחשבות, דברים נשפכים החוצה. וכשאנשים עוברים דברים עם עצמם, הם צריכים לדבר. משם מתחיל הסיפור שלנו.


בלב הקיצוניות של המידברן קיים יצור מיוחד: קאמפ שיחות נפש. אנחנו מציעים מפגש אנושי של הקשבה, שאלת שאלות ונוכחות אמיתית. מי שמתעייף, מי שאבוד, מי שמרגיש לבד, מי שרוצה לשתף או לחלוק, מוזמן לקבל אצלנו אוזן קשבת. מגוון הנושאים שעולים אצלנו רחב מאוד, והשיחות עצמן מגיעות לפעמים לעוצמות מדהימות. לרוב אלו דברים שקורים בפלאיה, כמו אנשים שחווים בתוך אלפי אנשים רגע של בדידות מדהימה שהם צריכים לחלוק עם מישהו, או זוגות שבמסגרת כל האירוע והחוויות פתאום עוברים דברים ביניהם. פעם הגיעו אלינו גם אמא ובת שהיו צריכות לסגור כמה פינות, ורצו צד שלישי נוכח, מקשיב. לא עשינו כלום בשיחה הזאת; השיח ביניהן פשוט לא יכול להתקיים בלי אדם נוסף שישב ביניהן בשקט


אחד הסיפורים שאני זוכר במיוחד הוא של בחור מתוק שבמתוקים, שהגיע בשעה מאוד מאוחרת בלילה. הוא מתחיל לספר שלמצוא בת זוג זה נורא קשה, והוא מרגיש שהוא בארון, כי הוא בקהילת ה-BDSM. והוא אומר לי: גם ככה קשה למצוא בת זוג. ולי, כחבר בקהילה הזאת, קשה שבעתיים, כי אם אני אנפנף בזה – רוב הבחורות שאני רוצה ינפנפו אותי. 'אז מה יש לי לעשות?', הוא שואל. ואין לי עצה – זה יותר להקשיב, ולהבין, ולשאול, ולהתעמק בפרטים, ולתת לו לדבר על זה בפעם הראשונה עם בן אדם זר. זר אנונימי, אבל מאוד אמפטי


והיה עוד סיפור, של בחורה צעירה שעברה זמן קצר לפני כן לתל אביב, ובעיר הגדולה פתאום הרגישה מאוד בודדה. ואז היא שמעה על המידברן, ואמרה לעצמה – וואלה, נשמע כאילו יכולה להיות לי קהילה. נלך למידברן ויהיה מדהים. ודווקא בתוך האירוע הזה היא נפגשה עם הבדידות שלה בצורה כל כך חזקה, שהיא לא הצליחה להכיל. מבחינתי זה היה המקרה הכי קיצוני, החוויה הכי מורכבת שאני פגשתי. היא באה מהבדידות שלה כדי לפגוש אנשים, וזה לקח אותה לקיצון של הבדידות שלה בעולם. ישבנו יחד כמה שעות,. היא נשארה והמטרה היא להיות בנוכחות איתה, לתת לה להרגיש חלק. זה סיפור שהסתובבתי איתו תקופה

מבחינה טכנית, הסיפור פשוט. יש לנו קאמפ שמכיל כמה סטים של שני כיסאות ושולחן קטן. אנשי המחנה מאיישים את הכסאות ומחכים לעוברי אורח שרוצים להיכנס, לחלוק ולדבר. חשוב לומר שאנחנו לא מדיום טיפולי. אמנם יש בינינו אנשי מקצוע אבל לא זה לא הטיקט של המחנה, לא מדובר בטיפול פסיכולוגי בשום צורה. זאת שיחה בין בני אדם. הקשבה היא משהו מאוד לא פאסיבי, יש בה הרבה מאוד דקויות, ממש אמנות. בן אדם מתיישב, ואתה משמש לו גשר. אתה נשכב על המים והוא מטפס עליך, אתה נותן לו יד. הוא רוצה להוציא משהו, הוא לא יודע לפרוק אותו, והוא פתאום מתחיל לדבר, ואתה מקשיב. אנחנו קוראים לזה, הקשבה נוכחת. אתה מקשיב ונוכח יחד איתו, מאפשר לו, ונותן לחוות את המחשבות שלו ולקשור אותן אחת לשנייה, ולתת למחשבות שמות

אלו דברים שלא פסיכולוג עושה אלא שכל אחד יכול להיות, רק צריך להיות מודע לרגישות שבדבר. לדוגמה, יש בן אדם שממש רוצה לשמוע את דעתי. אז להגיד לו את דעתי? ואם אני חושב שהוא עושה משהו לא בסדר, אז לספר לו? איך אני מביא את עצמי לשיחה? ומה קורה אם השיחה נתקעת? כולנו בני אדם, יש אנשים עם יותר ניסיון ועם פחות ניסיון. אנשי המחנה עוברים הכשרות, והם לומדים איך להתמודד עם הסיטואציות האלו. אם נוצרת סיטואציה שבה אחד מאנשי המחנה, שיושב ומקשיב למישהו או למישהי, פתאום מרגיש שהוא לא יכול לתת מענה מספיק טוב, שאולי זה גדול עליו, הוא מרים יד וחבר או חברת מחנה אחר מחליפים אותו בשיחה. הייתה פעם מישהי שהגיעה אלינו והתחילה לספר לי על איזו בעיה, והרגשתי שעדיף שאישה תדבר איתה, אז הרמתי יד לאחת מחברות המחנה שלנו שהצטרפה לשיחה ואני לאט לאט פרשתי. ויש גם שיחות מסוג אחר לגמרי, אנשים שבאים ורק צריכים לשבת רגע ולפרוק משהו קטן, כמו חבר מחנה שמרגיש שהמוביל של הקאמפ שלו 'חושב שהוא מפקד בצבא'. ורוצה לפרוק את הכעס עליו. מדברים וממשיכים לדרכם


האנשים שבדרך כלל מעניין אותם להיות חלק ממחנה שיחות נפש הם לא אנשים אקראיים, אלו אנשים שסקרנים לגבי אנשים אחרים. גם יש להם מידה מסוימת של ענווה, הם לא חייבים להביא את עצמם קדימה. אותם אנשים מבינים שהם בעמדה של מקשיבים, וזה לא עושה אותם יותר טובים ממי שהם מקשיבים לו. כן, יש קו אופי מחבר בין כולנו, ככל הנראה. אולי זאת הסיבה שממידברן 2018 יצאו מהקאמפ שני זוגות שהכירו כמאזינים, נפגשו, התאהבו והתחתנו. היום לכל אחד מהם כבר יש ילד או שניים. הרי אין בן אדם בעולם שלא רוצה שיראו אותו ויקשיבו לו, רק בעולם המערבי זה נהיה נדיר. והנה מצאו מכנה משותף, שני זוגות שונים


כן, יש שיחות מורכבות שאנשי המחנה לוקחים איתם הלאה, אבל לא ממקום קשה וכואב. להפך, רוב חברי הקאמפ, המקשיבים מתמלאים אחרי השיחות בהמון אנרגיה. אחת הסיבות שאני מגיע למידברן היא לפגוש אנשים באופן בלתי אמצעי, ובמחנה שיחות נפש האנשים באים אליך. ואתה פוגש אנשים מדהימים עם סיפורים וואו. וזה מרגש שהם משתפים אותך באמת שלהם. זה תמיד נגמר ברוח נעימה וקלילה, אפשר אפילו להיפגש אחר כך ברחבי הפלאיה עם אותו אדם שדיבר איתך ולהציג את עצמך מחדש, לפטפט. כי ברגע שקמים מהשיחה אצלנו, הסיפור הסתיים. זה סוג של תא וידוי שכשקמים ממנו אתה בחוץ, זה נגמר. כמו

שכל דבר במידברן נשרף בסוף





184 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול