הקמנו חמ"ל לחפש יחד את חגית.
היא שורדת כזאת. טיילה בכל העולם. התמודדה עם סכנות. אתה יודע, אפילו מחלקת הזיכויים שהובילה התחילה באיחור כי היא הייתה צריכה לחזור מטיול בהודו. ככה באמצע החיים. אמא לשלושה. האמא המגניבה בעולם. דוקטורית להוראת מדעים שמאפשרת לעצמה לחיות כמה שאפשר. באקסטרים, אבל ביציבות פנימית עמוקה. בלי השואו, בלי הדרמות, בלי "אני כזאת משוחררת". בעדינות, בנוכחות רכה. בשאפתנות ובהצלחה רבה אך בשקט. היא לא הייתה צריכה להיראות, לתפוס את מרכז הבמה. את מרכז העשייה כן. לבמה היא לא הזדקקה. היא ידעה שהיא מורגשת. כשהייתי מגיעה לדבר איתה נסערת וכועסת העיניים שלה היו מזח. האנרגיה שלה חוף מבטחים. הגוף שלה הארכה לכל כעסיי שנפרקו ממני. אז אם מישהי יודעת לשמור על עצמה שפויה בתוך השיגעון של אותו יום נורא, זו היא. בטח מצאה איזו מערה או מקום מסתור, ילדת הסיירות הזו. ובכלל, נראה לפי מסלול הפלאפון שהיא ידעה לנווט את עצמה החוצה מן התופת. אותנו היא ידעה לנווט תמיד. אמרנו בצחוק שהיא אולי ישנה תחת איזה עץ. השלווה התמידית שלה אפשרה לה לישון בכל מקום. העולם עבורה היה בית והטבע מיטה.
אז הקמנו חמ"ל לחפש יחד את חגית.
היו מעורבים רק מי שהרגישו שהיא החברה הכי טובה שלהם. היו מעורבים עשרות אנשים.
כמה מעגלים חברתיים היו לה. היא אספה אותם במרחבי חייה ושמרה עליהם קרובים. לא היו אנשים, תהה עמדתם, דתם, מוצאם או אורח חייהם אשר תהה, שלא מצאו עצמם נשבים בקסמה, חשים את גובה עיניה בגובה עיניהם. אנשים-אנשים נקשרו בה כמו עורקים מסתעפים ונפרסים הרחק לכל אזור, יוצרים רשת מופלאה. מסרטטים את דמותה הרב מימדית, העשירה, המתגלה לנו טפח, טפח ואנו עומדות מתפלאות מעומקה ורוחבה. והיא, חגית, הלב הפועם אשר במרכז. הדבק המחבר בין אנשים. פועמת, פועלת, מעבירה לנו פולסים של אנרגיה רכה, של נמרצות שלווה, של השראה עצומה, של כוח חיים.
חיפשנו יחד את חגית.
חילקנו תפקידים בינינו. הרגשנו שהרוח שלה שורה בחמ"ל. מרגיעה. מאפשרת לנו להתמסר למשימה בצניעות ובנועם, ללא אינטריגות בין-אישות וללא כל אגו. רק "מה צריך" ו"איך אוכל להועיל" בלי "תודו לי" או "אני הייתי אני". אבל האמת שלא הייתי אני. איש לא היה הוא בימים המתוחים האלו, בהם משאלת הלב שלנו מאינה להיכבות, אך שעון החול מיאן לעצור. חגית הייתה לוחמת צדק וגם אנחנו צריכות להילחם על מה שצודק. צודק שהיא תחזור אלינו. אל ביתה נועה ואל בניה אורי ועידו. אל הקהילה שלנו ואל כל חבריה הרבים המחכים לשובה.
הקמנו חמ"ל לחפש יחד את חגית
ואנו יודעות שלעד נחפש אותה. ולא נמצא.
לעד נבקש אותה ונישאר מבקשות.
לעד נזכור אותה ונמשיך לחיות.
וננסה לשמוח. ונצליח לחוש בה – ברגעים היפים בהם נעשה משהו באמת טוב בעולם. בצניעות ובחיוך. בלי להזדקק להוקרה. בהשתתפות אמיתית מכל הלב. ונרצה לחשוב שבכך גם היא קצת משתתפת איתנו.