https://docs.google.com/spreadsheets/d/1u7PWTV5N3hbxAiyUqW-cUsouueb05j9EH1OBz_an1JQ/edit#gid=0
top of page
  • Webmaster

Rolling in the Deep // זהר

התכנית לערב היום השלישי בפלאיה כבר הייתה מוכנה. לאחר יום וחצי של נחיתה והסתגלות הרגשתי שהגיעה העת לצאת למסע. השירות הבולאי עודכן בפרטי התוכנית של מה שהוגדרה טיסת הפרידה לתקופה הקרובה. שעת ההמראה נקבעה לארבע אחר הצהריים, מתוזמנת היטב לשקיעה מושלמת ואז עצירת ביניים בקמפ לארוחת ערב מפנקת וטיסת המשך לתוך הלילה. שמחתי לגלות עוד מספר חברי קמפ שרכשו כרטיס לאותה הטיסה.

יצאנו לדרך כמתוכנן, חצי בול מהשירות הבולאי ויוצאים לדרך. טיסה נמוכה ורגועה בנסיקה איטית, כמעט ולא מורגשת. שמנו פעמינו לתחנה הראשונה במסע -סט שקיעה של שטובי באפיג׳י. הספקנו להנות מהסיומת הנפלאה של דקל הענק ואז אט אט התקבצנו, כמעט כל הקמפ על השולחן הקטן שעמד מתחת לפסל הענק, רוקדים ומקפצים לקול הקלרינט האלקטרוני.


משם ועד לקמפ, כבר יכולתי להבחין שחזרתי לבקר בארץ הפלאות. הגוון השונה של הצבעים, הקסם שמתעורר לו מסביב, כל קמפ שעברתי בדרך הפך להיות עולם ומלואו. עדיין בטיסה נמוכה ורגועה בחזרה לקמפ לנחיתת ביניים. ארוחת הערב הטעימה כבר כמעט הייתה מוכנה. המבורגרים מפנקים ביותר עם כל התוספות. זמן לאגור כוחות ולחזק בעוד חצי בול, הכנה למסע הלילי. ניצלתי את הזמן כדי להתקשר הביתה ולשמוע קצת את הילדים שלי ולוודא שאשתי עדיין בקו השפיות בבית. תתקשר לאמא שלך, אבא שלך קצת לא מרגיש טוב. סיימתי את השיחה והתקשרתי לבדוק מה המצב. שכחתי לגמרי מהבדיקה שהייתה לו בצהריים. בדיקה שגרתית בסה״כ. הוא לא הרגיש כל כך טוב בתקופה האחרונה, כנראה שזה קשור, חשבתי לעצמי, אבל למילים הבאות שלה לא ציפיתי. אני לא זוכר במדויק את הדברים, אבל כמה מילים נשארו בזיכרון: גידול, מפושט, ביופסיה, אולי צריך ניתוח, אמא שלי ציטטה את דברי הרופא. אני לא בטוח עד כמה לעומק היא הבינה את משמעות דבריו אבל לי היה ברור היטב מה הוא ניסה להגיד, איזו ההתמודדות מצפה לנו בתקופה הקרובה ואת התפנית בעלילה במסע הלילי הקרוב שלי. את הטיסה כבר מאוחר מדי לבטל, אין ברירה אלא לחשב מסלול מחדש.


החברים מהקמפ כבר היו בשלבי נחיתה סופיים ולקראת התקפלות ומנוחה. עשיתי טעות של מתחילים ולא וידאתי שיש איתי עוד נוסעים בטיסת ההמשך וכרגע נשארתי לבד. עדיין לא לגמרי היה ברור לי איך אני מרגיש עם המצב, והאם ומה לשתף. מה שכן ידעתי זה שהיעד שלי כרגע ברור: הטמפל, ושלא כדאי לי להישאר לבד. יצאתי לדרך לחפש שותפים למסע. נתתי לרגליים לקחת אותי, יודע שהשותפים הנכונים יופיעו בתזמון הנכון, כל מה שאני צריך זה לבקש.יצאתי לדרך בנסיקה מהירה, משתדל להנות מהדרך. בתחנה הראשונה מצאתי את עצמי מול קמפ של חברה ותיקה, היכרות של שנים רבות, סומך עליה בעיניים עצומות ברוורס. שלפתי אותה ואת בן הזוג שלה מהמחנה ויצאנו לעבר החושך. מהר מאוד הבנתי שהיא לא במצב למסע, לא כזה. בטכנודרום אזק אותי באזיקים איש ערום ושם קץ זמנית ליכולת שלי לגרור אותם אחריי. הם ניצלו את ההזדמנות לחזור לקמפ ואני הצלחתי להיחלץ בשן ועין והמשכתי בחיפושים. כמו בסיפור הביצה שהתחפשה התגלגלתי ועברתי בין מספר חברים. עם כל אחד יצאתי לדרך אבל אחרי מסע משותף קצר הבנתי שמשהו לא מדויק לי. או שהקצב היה מהיר מדי, או שהוייב לא התאים או שפשוט הלכתי לאיבוד ואיבדתי אותם עוד לפני שיצאנו. מדי פעם חזרתי לקמפ כדי לשבת קצת ולאגור כוחות מול המדורה.


אני כבר לא זוכר מה הייתה השעה (לא בטוח בכלל שאז באמת ידעתי), פתאום הופיעה והתארגנה משלחת של הקמפ. הם אמנם היו בהכנות לשייט בספינת האהבה אבל, חשבתי לעצמי, מה יש לי להפסיד, נצא ביחד. התלבשתי בלבוש הכי חם ולא אלגנטי שמצאתי ויצאתי איתם לכיוון לא ידוע. כשהגענו לפלאיה החלטתי שהגיע השלב לתפוס כיוון והצבעתי אל היעד, שנראה רחוק מאיתנו מאות מילין - הטמפל הנכסף. חילקנו מספרי ברזל, אחד עד שבע, כדי לא ללכת לאיבוד בחושך ויצאנו למסע. מסע אל הדיפ פלאיה ולתוך עצמי. הקצב של הקבוצה התאים לי מאוד כי כל כמה דקות מספרי שלוש וארבע היו צריכים פיפי לסירוגין. ממש כמו חבורת הטבעת עברנו תלאות מסמרות שיער וחווינו כל מיצג ומיצב בדרך הארוכה, משתדלים לשמור על קו שיא הגובה במסלול המתוכנן. עצרנו להופעה מרגשת של המאסטר מהולנד על סכו״ם מנגן, ביקרנו את הכבשים שרעו באחו, בהינו בשלל האורות והמיצבים בדרך, נחלצנו מאוהל הבריחה ופצחנו בקווה קווה דה לה אומה של ניצחון. הטמפל הלך והתקרב ואני מדי פעם ניצלתי את העצירות הדרמטיות כדי לבחון עם עצמי מה אני מרגיש, מה אני אמור להרגיש והאם ומתי כדאי לי לשתף על המצב. החבורה הייתה כל כך צוהלת שממש לא רציתי להוריד מישהו מהסיפון.

בעלייה לכיוון הטמפל התחילו לזלוג לי הדמעות. מזל שחשוך, ולא ממש רואים כי לא היה סיכוי לעצור אותן. נכנסתי פנימה, התיישבתי על הרצפה והתפללתי. תפילה קצרה, מהלב. שאבא שלי יעבור את זה בשלום, שהמסע שהמשפחה שלי ואני נעבור כשאחזור הביתה יעבור בטוב. הודיתי על המסע הזה, על החבורה הנפלאה שהצטרפה אלי ועל כל מה שעברתי בשנים האחרונות שהביא אותי לנקודה שבה יש לי יכולת להתמודד ולקבל את מה שמזמנים לי החיים בטוב ובאהבה.


מהנקודה הזו כבר לא כל כך שינה לי לאן ואיך מתקדמים. המשכנו לנדוד, צוחקים, מתחבקים, ביחד. העושר, היופי והדימיון של המיצגים היה מדהים לכל אורך הדרך. האורות, המסרים, העומק, המוסיקה. מדהים.

בסופו של המסע, חזרנו אל המדורה במחנה והבנתי כמה דברים חשובים מאוד. על האורות, והמוסיקה והמיצגים, יפים ככל שיהיו, לא משתווים מבחינתי כהוא זה לקשרים האנושיים שנוצרים באירוע הזה. אירועי הברן מאפשרים חופש, חופש להגיע נקי יותר, ללא ההתניות החברתיות בעולם האמיתי. חופש לכל אחד להיות קצת יותר הוא עצמו. ובמקום הזה שבו כל אחד הוא יותר הוא עצמו נוצרים קשרים נפלאים מלב אל לב. התובנה השניה שהגעתי אליה היא שאם אני באמת רוצה להגיע נקי, אולי כדאי להפסיק עם התוספים. כי אולי לא באמת יש בהם צורך.

תודה על אירוע מדהים, על מסע נפלא, על חברים נפלאים. תודה על עצמי.


Comments


bottom of page