top of page
  • media9024

מדוע לדעתי ההשתתפות היא ליבו של העניין | הברנלוסוף


"אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הֵיטֵב אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בֶּאֱמֶת סָמוּי מִן הָעַיִן."


"תורת הנסתר" שמעניק השועל לנסיך הקטן, מתאימה בעיני לבטא משהו מאוד בסיסי במידברן.


לפני שנה בערך רץ ברשת סרטון על אירוע שארגנה חברת הייטק כלשהי לעובדיה "ברוח הברן". הכל היה שם: מדבר, מסיבה, אורות לכל עבר, תלבושות ואביזרים עטורי לדים, להטוטנים צבעוניים, מופע אש, חלוקת מזון, גיפטים, תפאורה משוגעת ואמנות. לעיני הצופה מהצד נראה היה שיש שם הכל. למעשה היה שם הכל חוץ מהעיקר. הכל חוץ מרוח הברן.


לא אכנס לאותו הוויכוח שהתלהט בקבוצות שלנו בעקבות הסרטון על האם הפקת האירוע המדובר היא אחת מתוצאותיה החיוביות של ההשראה הברנרית או דווקא גניבה תרבותית שמחלנת את מופעי הרוח לחיקוי נוצץ וריקני.

כך או כך, קיומו של האירוע חידד לי את מי שאנחנו.

העין לבדה לא הייתה מבחינה בהבדל הסמוי בין האירועים, אולם אין לי ספק שהלב חש אותו היטב.


האנרגיה הקוסמית שלא ניתן להסביר וגם לא תמיד לראות אותה, המרכיב הסודי שהופך את מידברן לאירוע שאינו פסטיבל – הוא ההשתתפות.

יצירתם העצמית של באי האירוע.

לא מדובר כאן רק באמצעי ליצירת אירוע מדהים, מגוון ויצירתי, אלא בתכלית לעצמה.

ההשתתפות היא לא רק הכלי שלנו. היא הסיבה שלנו. היא לא ה"איך", היא ה"למה".


אנשים מייצרים את התוכן.

תרבות הברן שנוסדה בסן פרנסיסקו נולדה על ברכי רעיונות ביקורתיים כלפי החברה הקיימת. לארי הארווי, חבורת הקקפוניה והמצטרפים הראשונים נשאו במוחם ביקורת מחמירה על עולם האמנות בעידן המודרני. מחאה שהחלה עם וולטר בנימין, חבר אסכולת פרנקפורט, שכתב את המסה "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" והמשיכה עם ההוגה גי־ארנסט דבור, כותב הספר המכונן "חברת הראווה". הכוח לייצר דימויים, כך הם טענו, נעשה מגויס, בידי המעמד השליט, בכדי להטמיע את מסריו (השיווקיים בעיקר) והופך את האנשים להיות צרכנים, חקיינים, הולכים בתלם וחסרי אותנטיות.

או במילים אחרות: התוכן מייצר את האנשים.

המהפכה, לדידם של מייסדי תרבות הברן, תהיה להפוך את היוצרות:

האנשים, כלל האנשים, הם יהיו היוצרים של התוכן.


מדי פעם עושים את התרגיל בו מבקשים להוציא מהשלם את כל מרכיביו בהדרגה, מהיסודיים פחות עד לעמודי התווך שלו, ושואלים מתי הוא מפסיק לחלוטין להיות עצמו. כמדומני שיש מספר מרכיבים חשובים במידברן שאם היינו מוכרחים, ניתן היה להוציאם, מבלי שמידברן יחדל לחלוטין מלהיות מידברן. אני סבור ש"השתתפות" היא הרכיב שבלעדיו לא תתקיים לעולם העיר הזמנית, מידברן. (גם אם חברת הפקות עם תקציבי ענק הייתה מרימה כזאת). מאחר וחוויה של יצירה, לעולם תהיה שונה מחוויית צרכנות. והיא גדושה, מתפרצת ומקרינה החוצה מכל איש, מיצג, רחבה ופינה בפלאיה.


תהליך הריפוי והמעבר שלנו מצרכנים ליוצרים הוא ליבו של העניין. הוא שמייצר את החוויה הגדולה של האופוריה, השותפות, החברות, חדוות העשייה, הטרנספורמציה הגדולה.

ההשתתפות היא האקס פקטור הגדול של מידברן. גם אם היא עשויה להיות סמויה מהעין, הלב רואה אותה היטב.