החוויה עצמה הייתה מאוד אינטנסיבית. זה היה הברן הראשון שלי והגעתי למפ"צ ממש במקרה אחרי שהטמפל בוטל. ראיתי שמחפשים עזרה בהקמה א' וב', שזה אומר לבוא שבוע לפני האירוע. זאת הייתה נראית לי החוויה האולטימטיבית. אז בחמישי בערב, שבוע וחצי לפני תחילת האירוע, הגעתי בלי להכיר אף אחד ואחרי יום הרגשתי כאילו הכרתי את כולם בגלגול קודם או משהו כזה. לא ידעתי מה הרקע שלהם או מה הם עושים או עדיין בחיים, אבל הייתה שם אינטימיות שהפכה את כל זה ללא חשוב ולא רלוונטי. היינו כאן ועכשיו. הרגשתי מיד שייך לקבוצה, שווה בין כולם וחופשי. הרגשתי אני.
כולנו היינו על אותו הגל, אותו התדר. גם בעבודות וגם במנוחה, מודעים לזה שאנחנו פה למטרה שמאחדת אותנו וכולנו כאן ועכשיו נהנים מהדרך.
הרגשתי ממש כחלק מיצור חי שמורכב מחברי הקבוצה וכל אחד ואחת מאופיינות את השלם וקובעות את הדינמיקה והאנרגיה הקבוצתית. ואין כעס או אגו בדיוק כמו שלא נכעס על היד שלנו כשהיא עייפה, או על הרגל שלנו כשהיא כואבת.
אני זוכר את זה הכי טוב מהיום השני לבניית הגדרות ההיקפית. היומיים הראשונים הרגישו כמו שבוע וביחד עם הבאים אחריהם כמו חודש. ההספק שלנו ביום הראשון לגדר היה מעולה ורצינו לסיים את הכל ביום השני.
כמעט כולם עבדו על הגדר וכל אחד ואחת ידעו מה צריך לעשות. זה היה מדהים לחוות.
אלה העמיסו גדרות ופיזרו אותם לאורך התוואי, אחרים תקעו בזנטי''ם, מאחוריהם שזר צוות אחר חוט שזור בקפדנות ורק אחת ויחידה כיוונה את כל המכונה הזאת שרק עבדה יותר ויתר מהר.
אני העמסתי ופיזרתי גדרות, היינו צוות של ארבעה ועבדנו בתיאום מוחלט, בלי לדבר, משפרים ומתייעלים בכל פעולה ובכל סיבוב.
וכמה שהעבודה הייתה כיפית ואינטנסיבית ככה גם ההפסקות. רקדנו ואכלנו והטענו כוחות, מחכים למשאית הבאה שתביא גדרות חדשות, כמו להקת זאבים שמחכה לטרף.
החושך כבר הגיע והמשכנו לעבוד עד שנגמרו כל הגדרות שהמשאית הביאה אבל זה לא היה הכל, היא אמורה להביא עוד מחר. מזל, אחרת היינו ממשיכים לעבוד עד הלילה. או בעצם.....חבל? :)