https://docs.google.com/spreadsheets/d/1u7PWTV5N3hbxAiyUqW-cUsouueb05j9EH1OBz_an1JQ/edit#gid=0
top of page

מסע בין מיצבים - פדרו

במדור שלנו "מסע בין מיצבים" הלכנו להיפגש עם היוצרים והיוצרות שהיו בשיא העבודה על המיצב לקראת מידברן 2023. שמענו מהם על תהליך היצירה וגם קצת על התחושות מכך שהיצירה נותרה בלתי גמורה. הסיפורים משותפים כאן עם הקהילה במטרה להפיח ביצירות האלו קצת חיים אחרי הכל.


הסיפור של המיצב שלא הוצב: פדרו


2015 היה הברן הראשון שלי. הגעתי ל24 שעות לגמרי

במקרה,יממה שבלא מעט מובנים שינתה לי את החיים.

הייתי בן 32, מהנדס בניין עם עבר ביטחוני, מעולם לא הייתי בברן. החוויה במידברן פתחה עבורי עולם חדש. האנשים, יצירה, נתינה, אמנות ואהבה פתחו לי את הראש והלב. לקח לי רגע להבין מה עבר עלי.


חודש לאחר מכן חלמתי חלום שבו הפליגה תיבה נח במדבר. בחלום הסיפור של תיבה התחבר לי לחוויה שעברתי באירוע. הרגשתי שאותו אסנס (התמצית) של הברן שחוויתי הנשען על ערכים שמעודדים קהילתיות, ביטוי עצמי, נתינה ויצירה יכולים לייצר דרך טרנספורמציה אישית/חברתית ביום יום גם מעבר לגבולות האירוע. קצת בדומה לסיפור של התיבה מקראית בה נח ומשפחתו שסימלנו את היצר הטוב באדם ובחיות יצאו למסע אל הלא נודע במטרה להביא את יצר הטוב חזרה לעולם.

רצף של מפגשים ואירועים מקריים הביאו אותי לדבר את החלום הזה עם חברים קרובים ואנשים הקשורים לברן, בראשם גיורא ישראל. התגבש לו צוות של חברים קרובים ומוכשרים (דניאל נחמיאס, איתן פרי, אורי הכהן ורבים וטובים נוספים) שהתחילו לחלום איתי את החלום יחד. עבדנו על התיבה חצי שנה, היה שם משהו גדול מאיתנו שבער, לא באמת ידענו למה אנחנו נכנסים. מידברן 2016 היה לייף צ'ינצ'יג בשבילי. לראות את התיבה עומדת שם במדבר פתאום אחרי חצי שנה של חלומות, תכנון ובניה היה במובנים מסוימים בלתי נתפס. זה הרגיש לפעמים שיש לה חיים משלה והיא עברה דרכי כמשהו שהיה צריך לקרות. לראות את רמת ההתרגשות והחוויות שאנשים עברו בתיבה פוצץ לי את הלב. שאני שומע אנשים גם שנים אחרי מדברים איתי על כמה עוצמתית היא הייתה עבורם, זה עושה לי צמרמורת. עשיה תמיד היתה חלק מהיום יום שלי אבל בכיוונים יחסית פרקטים. התיבה פתחה את ערוץ היצירה ואמנות דבר שהביא אותי ללמוד תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל להפוך בנוסף למהנדס גם ליוצר ואמן. מימוש החיבור של הארצי עם הרוחני, קצת כמו התיבה, רוח שהפך לחומר ואך שוב לרוח.


במשך כמה שנים היו לי מיצבים של שירה. הייתי כותב שיר ומעצב אותו באופן פיסי באמצעות הדימויים שמצויים בו. מוטיב של אש הפך להיות מוחשי כשהאותיות היו חרוכות. שיר על איך מישהי רואה אותי הוטז בחול על מראה.

במידברן האמנות מאוד ויזואלית. המילה הכתובה, שלא מאוד נוכחת בברן, יש לה איזושהי משמעות ברורה ואסופה יותר. הפרשנות של דימוי רחבה מאוד. המשמעות של דימוי ספרותי מוליכה את הקורא ומנחה אותו ביתר דיוק.


לקראת מידברן 23 דברים הסתנכרנו והרגשתי יחד עם שותפיי בשלות לצאת למסע נוסף אל הלא נודע. הי לי חשוב לצאת למסע הזה יחד עם אהובתי גילי שפיר והאנשים החדשים שהיא הכניסה לחיי, לצאת עם חלום חדש ולהיכנס איתו לרכבת הרים כשאתה לא יודע מה הוא יוציא ממך ומאחרים. מעבר לגרעין שהוביל את פרויקט, הצטרפו גברים ונשים מדהימות לתפקידי, עיצוב, בניה, הנדסה, תוכן, סאונד וקמפ שנבנה מסביב לפסל. אנשים זה הכל בפרויקט מהסוג הזה, זכינו. באובר אול היינו 35 אנשים שהפכנו לקמפ מסביב לפדרו. יש משהו מיוחד בשותפות של אנשים סביב מטרה של יצירה, נתינה וביחד שמחבר אותם קצת אחרת.


פדרו, קקטוס מעץ בגובה 14 מטר שמספר סיפור. גם על המדבר, גם על הצבר הישראלי. מתוק מבפנים. מחוספס מבחוץ. פסל של קקטוס שהשיל את קוציו. תכננו אלטר של קוצים מסביבו. רצינו להזמין אנשים לעבור הליך של התבוננות במטרה להזמין השלת קוצים מיותרים, דרך לפגוש דרכו את עצמך. חלמנו מרחב לטקס, להופעות וקצת למסיבות. אפשר להיכנס לקקטוס בדלת סודית. שילוב של סאן פדרו ושל סאו-גארו.


פדרו כבר היה קיים. הוא היה קיים בראש שלנו. חוץ מזה התכנון כבר כמעט הושלם וכבר התחלנו את הבנייה. האורות הגיעו מחו"ל. הכל היה בשיאו. ואז בום. ה-7 באוקטובר. המציאות טרפה את כל הקלפים. לצד אובדן אישי כמו רבים מאיתנו, אנחנו עוברים תקופה מאד מאתגרת כעם והסוף עוד לא נראה באופק. לא יכול שלא לחשוב על ההפלגה של נח עד שבסוף הוא פגש אדמה.

מקווה שלא רחוק היום שגם אנחנו נפגוש ימים טובים ובטוחים כאן על האדמה הזאת.

ברמה האישית שאני בטוב אבל כמו כולם חי עם מועקה ושכבת עצב שמלווה את היום יום. חגיגות גדולות וגרנדיוזיות עדין רחוקות ממני, יש יותר מדי אנשים כאובים כרגע.


הרבה מהצוות הם חברים טובים והקשר מתקיים גם בלי קשר לפדרו. ב 10/11 היה לחבר שלנו אסי (אחד מחברי הצוות) יום הולדת. זה היום שהייתה אמורה להיות השריפה של פדרו. באותו יום חגגנו לו עם כל החברים. הכנו לו מודל של פדרו והרבה מחברי המיצב הגיעו להיות קצת יחד.


אני הכי מבין את השריפה ואת קסם הכרוך בה. בסוף החוויה שלך מול עבודת אמנות היא היחסים שלך איתה. בתערוכות לדוגמא מה שקשה לי זה שאתה מוצף בזמן יחסית קצר במלא תוכן. אתה אולי מצליח לקרוא קצת מהטקסט האוצרתי אבל החוויה הממוצעת מהעבודה בו היא יחסית רדודה.

בברנים, בזכות שאתה מגיע לכמה ימים, אתה יכול ממש להתאהב ביצירה. אתה פוגש אותה כמה פעמים. ביום, בלילה, באקסטזה אחרי מסיבה או במצב שקט פנימי. אתה אחר, ולכן גם היא נעשית אחרת. היא מלווה אותך ליותר ממבט חטוף, אך לזמן קצוב. פסל קבוע, אחרי זמן מסוים מתרגלים אליו. השריפה חוסמת את ההתרגלות. היא מנציחה את ההתאהבות. ההיעלמות של היצירה בין לילה, משווה לה נופח של חלום. משהו שמקיצים ממנו ברגע ומנסים לשחזר אותו ואת התחושות ממנו בזיכרון, גם אחרי שהתפוגג.


ואוו. לספר את הדברים האלו עשה לי נעים בגוף. מרגש. התעלות מעל הארצי בייחוד בתקופה הזאת. להיזכר במידברן כחלק מתפיסת חיים עשה לי טוב. גם עכשיו. חושב להביא חלקים מברן לחיים גם בתקופה הזו. שנשמור על פתיחות. שנאמין בַיחד ובשחרור, פורקן וריפוי שהוא מביא. הייתי רוצה שנרגיש שמותר ואפילו רצוי לחלום. בייחוד עכשיו, יש הרבה חלומות שאנחנו צריכים להגשים יחד.


תודה לאלון חלמית על סיפורו המרגש,

מחלקת תקשורת כתבה וערכה את דבריו.


Comments


bottom of page