הכללה רדיקלית

פרויקט נסיוני שמטרתו לעורר שיח בקהילה, זהו מאמר דעה ובפרויקט זה ישתתפו כותבים שונים.

אין עיקרון רדיקלי יותר מאשר הכללה רדיקלית

אפשר לומר, וכנראה בצדק גמור, שברנינגמן היה עשוי להיות מועדון חברים סגור, ללא העיקרון הזה הנחה אותו. יש מאות חבורות כאלו, אקסקלוסיביות, שניתן להיכנס אליהן בהזמנה בלבד והן מקיימות את טקסיהן ופולחנן במקומות אפופי סוד. איש מאיתנו לא שמע עליהן כי הן לא רוצות להישמע. אין להן רצון להאיר את הדרך אליהן והן נהנות מהיתרונות של לצרף לשורותיהן את הדומים והמתאימים להן בלבד.

מלבד העובדה שרובנו לא היינו ברנרים ללא עיקרון ההכללה גם מידברן כולו לא היה נולד בלעדי האמירה: "גם אתם יכולים להיות חלק. כל איש ואישה מוזמנים לבוא בשערי התרבות הברנרית ואירועי הברן בכל מקום בעולם".

אולם לא זה מה שהופך אותו להיות רדיקלי כל כך.

מכל עשרת העקרונות אני לא חושב שיש עיקרון שיותר מותח אותנו ושדורש מאיתנו מאמץ רב יותר מאשר העיקרון הזה.

הכללה מכילה בתוכה את המילה "הכלה" לא במקרה. והכלה זה ממש אבל ממש לא דבר שקל לנו לעשות. על אחת כמה וכמה במצבים בהם עלינו להכיל התנהגויות או אמירות שהפוכות לאמונות או לערכים שלנו. הנטייה הטבעית שלנו היא להתכנס ולהתאסף בתוך קבוצות שחולקות איתנו הרבה דברים במשותף. זה מזמן לנו עונג וביטחון ומרחיק מאיתנו כאב ואיום.

"אתה תתבגר כאשר תבין שכל הקלישאות נכונות" אמרה אישה אחת לאיש אחד בסרט אחד שאני לא זוכר את שמו. המשפט הזה מאפשר לי לסלוח לעצמי כשאני רוצה לכתוב קלישאות כמו ש"סובלנות" מגיעה מהמילה "סבל", כי זה מה שהיא מבקשת מאיתנו להסכים להחזיק בנפשנו. וש"קבלת השונה" היא לא רק פעולה בתנועת הנוער, אלא אחד האתגרים הכי קשים של האנושות. "השונה" הוא לא רק הילד המנוזל והדחוי, ששונה מה"אנחנו". הוא גם מי ששונה ממני. הוא מי שרואה את המציאות אחרת ממני ושיש לו אמונות, תפיסות, ערכים והתנהגות שונה משלי.

אז מה לכל הדיבור המשעמם והדידקטי הזה ולנו?

אם חלמנו להיות רדיקליים, להיות שונים מהמציאות הדיפולטיבית באופן מוחלט, אני חושב שאין מעשה חתרני יותר כלפי המציאות שלנו מלומר: "כאן לכולם יש מקום". כמובן שגם משרטטים גבולות, שפגיעה או אלימות נמצאות מחוץ להן, אבל אין זו הכללה של אנשים מסוג מסוים, ממוצא מסוים, מז'רגון מסוים, מהעדפה מינית מסוימת. על אף הרצון שלנו ליצור תרבות אחת, משותפת, חובקת, ולשמור עליה, אנו גם מאירים פנינו לאנשים חדשים. אנשים שבתחילה עשרת העקרונות עבורם היו דף שהם דפדפו בדרך לקניית הכרטיס. אנו מתייחסים בסובלנות לאמירות שבמקום אחר היו מעבירות אותנו על דעתנו. והניסיון, ואף אעז ואומר ההצלחה ליצור קהילה משותפת, להסכים על המוסכם, להנות ממנו ולחגוג אותו, הם דברים כל כך רדיקליים במציאות שלנו.

כמו כל דבר גם את העיקרון הזה אפשר לקרוא בצורה שטוחה ואפשר להבינו בצורה רדיקלית.

לא כל אי-סילוק הוא הכללה, לא כל אי-התגדות היא קבלה, לא כל אי-שיפוטיות היא הכרה.

כי לא מדובר רק על לפתוח את השער, אלא גם לפתוח את הלב.

ולפעמים הדבר קשה לחבר הקמפ שפגע בי. לזה שהבריז ממשמרת קריטית. לזו שאמרה לי שאפשר לסמוך עליה, אבל כרגע היא לא רואה אותי או אף אחד אחר מלבד את עצמה.

אלו הם מבחניה של ההכללה. עיקרון שמקפל בתוכו גם את היכולת לסלוח, השחרור מהטינה, הבחירה לשוב ולתת אמון בחזרה. הוא מכיל בתוכו את גדלות הנפש לומר: "הוא מעורר בי קושי. אבל יש לו מקום. אני בוחר/ת להכיל את נוכחותו. לא ארכל עליו ולא אשחק את האשראי החברתי אליו הוא זוכה מצד אחרים". גם זו הכללה.

ולאמץ את העיקרון הזה בתרבות שלנו, ואולי אף לאמץ אותו בחיים, זה לא דבר פשוט לעשות.

זה אפילו ממש רדיקלי.