במדור שלנו "מסע בין מיצבים" הלכנו להיפגש עם היוצרים והיוצרות שהיו בשיא העבודה על המיצב לקראת מידברן 2023. שמענו מהם על תהליך היצירה וגם קצת על התחושות מכך שהיצירה נותרה בלתי גמורה. הסיפורים משותפים כאן עם הקהילה במטרה להפיח ביצירות האלו קצת חיים אחרי הכל.
הסיפור של המיצב שלא הוצב: ספיידרברן
ברק אבני מגדל נחשים אצלו בבית. לכיף. אין לנו איך לחבר את זה לשאר הכתבה אבל הרגשנו שאתם חייבים לדעת את זה.
אולי חוץ מהעובדה שהוא תכנן להביא יצור מקריפ אחר למידברן 2023. עכביש ענק שהוא גם גיטרה. אה. והוא גם תכשיט. זאת אומרת, צורפת בנתה את הראש שלו שפולט עשן מהשיניים. רגע... ויש לו גם עכבישים קטנים על הברכיים. ולדים. ברור שלדים. עד כאן סביר סה"כ.
"מה?"
"עשיתי ניסוי. חיברתי מיתרים עבים וארוכים לפיקאפ של גיטרה וניסיתי לפרוט עליהם. ברגע שזה עבד ונשמעו צלילים הבנתי שזה הולך להיות חלק מהמיצב".
ברק בכלל חשב בהתחלה על מיצב קטן שיוכל לנוע בין אירוע לאירוע בקומפקטיות. אבל אחרי שהתחת שלו קיבל צורה (של העכביש הכוונה) הוא הבין שאם הוא רוצה עכביש בפרופורציה הוא יצטרך להיות משהו גדול.
"לא רציתי לבנות מיצב "ואו". רציתי לבנות מיצב שעושה משהו". הפנטזיה שלו הייתה שהעכביש יהיה מרחב לג'אמים ספונטניים. הוא כבר דמיין את תומר עם הסקסופון מצטרף לזוג שפורטים על קורי הגיטרה הענקית וגם קלידים. פנטזיות הן דבר חמקמק. בייחוד בזמנים שכאלו...
העבודה על המיצב החלה אי שם בחודש יולי, ברגע שפרסמו סופית שהולך להיות אירוע. רז ניצן, שהיה חלק מיצירת הקסדעת, היה שם מהרגע הראשון. יערה קוזק היא הצורפת המדוברת ואיתי פיינגולד עזר עם חיפוי ועיצוב הגוף ברשת ברזל.
ברק הוא אמן ברזל ובברזל טמון הביטוי העצמי שלו. לכן רוב העבודה על העכביש היא עבודה של ריתוך. אך לברק לא הייתה יותר מרתכת אחת וזה אומר שכל העבודה עליו. כמה חודשים של שליש משרה בהתנדבות. מיצב של מעל 100 קילו. זה כבד. לא המשקל. העבודה, הפרויקט. עמיתה שלו העוסקת בברזל אמרה לו שהוא לוקח פרוייקט שלא נראה אפשרי בפרק הזמן המוקצב. והוא כבר חשב לוותר.
אבל אז הגיע האישור מקרן האמנות. המיצב זכה למימון. ברק הסתמך על חומרים ממוחזרים. הוא לקח קפיצים מהמקום של האודיופיל, כדורי זכוכית משומשים וגלגלי שיניים ממוסך של אופנועים. כך שלא מדובר בסכומי עתק. אבל הקבלה נשאה מסר אחר. "אם מידברן מאמין בי, גם אני מאמין בי" הוא אמר לעצמו ונכנס לעבודה אינטנסיבית.
ב-6/10 הצוות נפגש ליום יצירה. באותו יום פורסמה המפה של העיר. יום למחרת הוא קם מוקדם וחשב איפה למקם את המיצב. באותה השעה נשמעו "רעמים" ואזעקה. ממצב של 130% עבודה הכל התרסק. שממה. אינות. אין משימה. אין תפקיד. ברק מהאנשים שמרגישים חסרים ללא הדברים האלו.
"הרגשתי שהעמותה דואגת לאמנים ולא זורקת אותנו לכלבים". הוא אמר כשסיפר שבתוך כל החרא הוא קיבל חזרה את כל מה שהוציא על המיצב. לא כולם נעלמים בעיתות משבר.
היה כיף לשוחח עם ברק ולהיזכר ביופי של הקהילה שלנו (כפי שהוא אמר). "הייתי כבוי למשך יותר מחודש. האנפלאגד הייתה פעם ראשונה שהרשתי לעצמי לבלות. אמרתי לעצמי שאם הם יקחו ממני את השגרה הם ניצחו. בברן למדתי להרים לאנשים. זו לא צביעות. זה לעשות טוב. משם נולדה הקסדעת".
ומה הופך את הקהילה לכזאת? ברק מספר שאנשים מוכנים לקרוע את התחת בשביל מיצב של מישהו אחר. אבל זה לא אומר שצריך לשפוט אותם אם הם לא עושים את זה. דרוש מאנשים מחויבות שלא מתאימה להם והם יברחו. תן להם חופש ותקבל מחויבות. או שלא. וגם את זה תקבל בחמלה ובאהבה.
"לכל אחד יש את המאה אחוז שלו. אתה צריך להבין שגם אם מישהו השקיע פחות ממך הוא עדיין נתן את ה 100% שלו. צריך לכבד את זה. שיעור חשוב שלמדתי בברן".
עכשיו העכביש עומד ומחליד מחוץ לנפחייה בנס ציונה, בחצר בבית הוריו.
"הכאב הכי גדול שלא הצלחתי ליצור את החוויה הזו לאנשים. אני מאוד מקווה שנראה אותו במידברן הבא. הוא צריך לראות אור". לברנורות הוא הביא את הראש שלו כדי שלפחות חלק ממנו ימלא את ייעודו.
אם המיצב היה יכול לדבר?
"הוא היה אומר לי תודה. נתתי לו את הנשמה. אהבתי אותו בכל רגע. לכל חלק בו הקדשתי את עצמי. הרגליים, הברכיים, הגוף. תודה על שלא התייאשתי".
עוד משהו?
"אני תמיד אומר: כל מה שיכול להסתבך מסתבך אבל בסוף זה מצליח".
לא בטוח שהפעם אפשר לומר את זה. אבל ימים יגידו. אולי, בפרספקטיבה של זמן, במציאות בה כל רגע הוא זמני אך יש רצף של רגעים, עוד נוכל לומר שבסוף זה הצליח.