ואי, זה כזה חאליל לשבת עכשיו למדיטציה באמצע המידברן.
קרחנות מכל מקום והוא יושב עם תוכנייה בדקדקנות, כאילו הוא קורא כתבי קודש, וגורר אותנו לכל מני סדנאות. רק לא לפספס תוכן. חולה על מסיבות, אבל בסוף איש של תוכן. יש לו פומו כזה של משמעות. כולנו אומרים לעצמנו: "אולי יש איזה Fun שאני מפספס". הוא חושב: "אולי יש איזו משמעות שאני מפספס". והוא היה מחפש. בכל הוא חיפש.
תכלס זה הכי כליל. להרים לכולם את הצורה, אבל תמיד לחפש גם איזה שקט.
הכל רעש אצלו בפנים. דברים כבדים כאלו. העולם. כל העולם גועש בתוך הגוף הזה שלו. שאלות, תהיות. ביקורת עצמית. פול ביקורת. הבן אדם הציב לעצמו רף של האוורסט. כבן אדם. אני בן אדם שמצפה מעצמו לעשות חיים, להיות סבבה. אבל כליל, נשבע שאם הוא היה קצת יותר משוגע הוא היה בטוח שהוא נביא. עם כל האחריות והדוגמא והבשורה. קצת נביא זעם אבל הכי נביא של אהבה. בן אדם כזה שמרגיש שיש לו תפקיד בעולם. שיש לו מה לומר. שהוא צריך להגיד.
ופאק, הוא היה אומר. מה זה אומר? לא היה סותם את הפה. ולא רק לחפור, להתפלסף, לרדת לעומק של כל דבר. כל דבר! גם להפוך דברים לעניין. בא לי לצעוק לו "תזרום, אחי!" בכל זאת חאליל של חפלות ואנרגיות. אבל הבחור הכי זורם שיש, לפעמים גם היה מציב כאלו עקרונות, שאלוהים ישמור. "תעשה לי רגע את השיווק בעסק" היינו אומרים לו, החברים. "לחברים אני לא עושה שיווק. חברים אני מלמד שיווק" היה עונה. ובאמת שהוא היה יכול לשבת שעות עם כל חבר שצריך עזרה. כאילו אין שום דבר בעולם יותר מהחבר הזה שצריך עזרה כרגע. לא רצינו ללמוד, רצינו שיעשה. לא. הוא רוצה ללמד אותנו.
אבל מה יפה? שאנשים גם עפו עליו. מאות אנשים.
לא עפו בקטע של רוקסטאר. עפו של הוא נגע להם בלב. אבל לא כזה פלירט. נגע בקטע של להיות איתם. להיות בצורה הכי שכבר אין בעולם הזה. לשמור על קשר עם מישהי מהתיכון. לשלוח לה הודעה 12 שנים אחר כך אם היא צריכה עזרה במעבר. להזמין אנשים לשקשוכליל. לשבת לשיחה על שקשוקה ועל החיים. שיחה עמוקה כזאת, מזקקת, מול הנוף של הים בתל אביב. לא עם הבסטיז. עם החברים הרחוקים האלו, שכולנו נותנים לקשר איתם להתמסמס. הוא היה שומר עליהם. שומר על הקשר איתם. אבל גם קצת שומר עליהם.
והינה הוא רגע בשקט שלו.
יושב למדיטציה. נושם. מתרכז.
הוא היה מאלף את הגוף שלו. משמעת ברזל. הוא חי באולימפיאדה. מתאמן 5 ימים בשבוע ואם אימון אחד היה חלש לדעתו הוא היה מוסיף אחד נוסף בבוקר. לא מוותר.
על מה הוא חושב?
מדיטציה. הוא לא חושב.
אין סיכוי שהוא לא חושב!
מה עובר לך בראש עכשיו?
בטח אתה בסשן קדיחות עצמיות של "שיפור עצמי". משייף לעצמך משפטים שאתה צריך לשמוע ואז הולך וכותב אותם לכל העולם.
הרגשת שיש מלא דברים דפוקים בחֵברה. זה בסדר כולנו מרגישים. אבל אצלך ה'חברה' הייתה עניין אישי. כאילו היא איבר בגוף שלך. כל הזמן מעלה שאלות ותהיות לגביה. מתעסק בה כמו מישהו שמתעסק בחַברה שלו. אתה אשכרה חיית באמונה שהפתרון מתחיל בך. מתנדב בסתר. כאילו אחי, אפשר קצת למתוח את החזה ולהתגאות בשיעורי מתמטיקה לילדים בירושלים, בשעות האלו שאתה נותן בחינם. לא התנדבת במוסד. בסדר, תעשה מה שאתה רוצה.
טוב, יאללה, אתה מסיים כבר את המדיטציה הזו, שנוכל לחזור להסתובב בפלאיה, ואתה תזיין לי את המוח או תקשיב לי מזיין את המוח על איזה משהו חצי מעניין. ואז נמצא את עצמנו פתאום באיזו מסיבת צהרים מופרעת, ואתה תשתכר ותלך לאיבוד בכוונה, ותתבודד עם המחשבות היפות האלו שלך, ותרגיש ביחד עם העולם ועם כל מאות האנשים שאתה חושב עליהם, ורגע אחר כך תרגיש הכי לבד. ואני אחכה לך כי בסוף אתה תמיד חוזר.
****
הפרויקט הזה הוא יצירה משותפת של מחלקת תקשורת עם חבריו של חברנו לקהילה, כליל קמחי, לציון 30 יום למותו, שהתרחש ב-כ"ב בתמוז, 21/7/22, מבולען שהחזיר אותו לבטן האדמה.
יהי זכרו ברוך
