זה היה אירוע הברן המי יודע כמה שלי, לך תספור. אבל הברן הראשון שלי ביחד עם אמא ואבא.
מאז הפעם הראשונה שלי, אי שם ב-2009, מעולם לא חשבתי שאוכל לתווך את החוויה הזו, ובוודאי שלא לחוות אותה יחדיו. באופן כללי- איך בכלל מסבירים ״מה קורה שם״, ו״מה עושים שם״? תשובת הפשט השגורה בפה שלי, בניסיון להסביר את זה, היא להיות (To Be) פשוט להיות. תשובת הדרש היא ארוכה ביותר וכוללת בתוכה כמובן המון- להיות עצמך, בתוך מרחב עשרת העקרונות, להיות אתה מחוץ לאזורי הנוחות, להיות האמן הפנימי שלך, הנועז בך, המחולל, המכיל, המכליל, הרדיקלי בכל הצבעים והצורות שאתה.
לשרוף עם המשפחה זה דבר שבשגרה אצלי. הברן השני בחיים שלי, ב-2010 היה יחד עם אחותי באפריקהברן. היא הייתה אז חיילת שבאה לבקר אותי בדרום אפריקה, וביחד נסענו לנו לשבוע במדבר. חוייה מכוננת במערכת יחסים שלנו ללא ספק, שמאז הולכת ומתעצמת. לאירוע ברן הבא שלי ב-2013 כבר הצטרף בן זוגי, ומאז אנחנו שורפים ביחד. לחגיגה המשפחתית הצטרף באיחור לא אופייני אחי הצעיר ב-2017. ומאז, גם הוא לוקח חלק קבוע. לא בכדי לקבוצת וואטסאפ של הברנרים בבית קוראים הרדיקלדרון. רדיקלים אחד אחד- כל אחד בצבעיו וגווניו הייחודיים שלו. והיה ברור שגם השנה נלך כולנו ביחד (בין אם באותו מחנה, או בנפרד) להמשיך את המסורת הרדיקלדרונית.
>> הרצה מהירה אחורה (Fast Backward) ליולי 2021
ארוחת שישי משפחתית קבועה בכפר-סבא, מדברים סביב שולחן השבת על הא ועל דא, מתחילים להתרגש מהעובדה שמידברן חוזר השנה, מדברים על לחזור לשטח של 2014, ועל המשמעות של ברן בעידן הקורונה, וממש כך, באופן שנראה טבעי לתוך השיחה מצטרפים גם אמא ואבא ומכריזים - אנחנו רוצים לנסוע השנה!
״ברור״ - אנחנו מסננים לעצמנו בחיוך, אבל ככל שהשיחה מתקדמת מתחילים אשכרה להתעסק בלוגיסטיקות- השכרת קרוואן, מה נביא כגיפט לפלאייה. כאשר הברנרים ״הוותיקים״ של המשפחה הבינו שיש לנו כאן חבר׳ה רציניים (מעניין מאיפה ירשנו את זה), היה לנו ברור שבפעם הראשונה חשוב שהם יחברו למחנה, ולא יצטרפו אלינו לפרי קמפ. ההכנה לאירוע, הגיבוש שלפני וכמובן ההכנות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה, וכזו שתבטיח לך בית אמיתי לאורך ימי האירוע. ״יהיה לנו איך להשיג כרטיס?״ הם שאלו, ואז התגנבה לה התשובה שאני כה מאמין בה- ״מי שצריך להגיע, מגיע בסופו של דבר״. וואו, כמה האמירה הזו הייתה נכונה ומדויקת השנה.
>> אוגוסט 2021
במהלך החודש, כשזן הדלתא התחיל להתפשט ברחבי הארץ, ודיבורים על סגר נוסף בחגים היו נראים מציאותיים, מה שיגרום לאירוע להידחות, או אפילו להתבטל, התחילו להישמע קריאות של התשה מצד ההורים: ״זה מתיש יותר ממה שזה נשמע, ועוד האירוע לא התחיל״. באותה תקופה, האפשרות להצטרף לאירוע, בתאריך שתוכנן במהלך סוכות, היתה בסכנה עבורי, עקב בידוד לאחר נסיעת עבודה מתוכננת (כזו שלא ניתן לבטל). בנוסף, אבא החליט שאם לא הולכים כולנו, הוא ואמא יוותרו על התענוג. ועוד עכשיו לשלם סכום כל כך גבוה על משהו שסכנת ביטול ממשית מרחפת מעליו - נראה דבר לא סביר. לאחר מספר שיחות, ההורים שוכנעו לרכוש את הכרטיסים של גל ההקצאות הראשון (חברי מחנות ואמנות), ויהיה מה שיהיה, בסוף מי שצריך להגיע מגיע, כאמור.
באותה תקופה גם ההורים החליטו על המחנה אליו הם מצטרפים- מצה ברן. מחנה שלקחו חלק בהקמתו חברי הילדות של אמא מהקיבוץ. חברות של מעל ל-60 שנה, שאין ראוי ממנה שתמשיך גם בברן. המחנה אט אט קרם עור וגידים, התגבש לו למכלול של א.נשים מדהימים. החלו מפגשי הכנה וגיבוש ועבודה על התוכן שמציע המחנה- לימונדה ומצה בריי בכל יום. ובאותה תקופה גם ההתרגשות התחילה לעלות. >> ספטמבר 2021
כמות השאלות שהגיעו מצד ההורים (יותר מצד אמא, אבל אני בטוח שהם גם כללו תהיות וחששות של אבא) הייתה גבוהה ביוחד, והלכה והתגברה ככל שהתקרבנו לאירוע. הרבה שאלות טכניות ולוגיסטיות של איך עושים מה, ומה עושים עם דבר כזה או אחר, איך ישנים כשיש כל כך הרבה רעש, כאשר כל שאלה גרמה לי לתהות מה השאלה מאחורי השאלה. האם זה כדי להגיע רגוע יותר אל הלא נודע, או שמא כדי להתחיל להתרגש לפני כן, או שמא גם וגם וגם?
האושר בלענות להורים על השאלות היא האפשרות לראות את עצמך בכל שאלה שנשאלת. ההבנה כי אנחנו כל-כך דומים ורואים דברים באותה צורה ודרך אותה השקפת עולם העלתה לי חיוך וריגשה אותי עם כל שאלה שנשאלה.
כשנשאלתי ״אז מה עושים שם כל היום?״ עניתי: ״הולכים. המון״. במהלך ההליכה קורים דברים נפלאים. לפעמים היא קורית ביום, ולפעמים בלילה. ובכל פעם תמצאו את עצמכם נשאבים לחוויה מטורפת שלא יכולתם לדמיין. מה שמדהים, הוא שהדבר הזה קורה כל פעם מחדש, שוב ושוב ושוב ושוב.
>> סוף אוקטובר 2021 - האירוע
הגענו לאירוע ביום ראשון, יום לפני פתיחת השערים, בשיירה של שני קרוואנים אותם גררנו איתנו מהצפון. נסיעה איטית של 80 קמ״ש בנתיב הימני של כביש 6 עד ההגעה לשטח (מי שמגיע עם קרוואן חייב להכניס אותו יום לפני האירוע, כי מרגע פתיחת האירוע אסור לרכבים להיכנס).
ההתרגשות בשיאה כבר מהלילה קודם. ובום, יורדים מהכביש ומתחילים לראות את העיר מימינינו. תחושה של בית (אם כי בשטח חדש ולא מוכר) מתחילה להציף. הגעה לגייט, התכרטסות והופ, לתוך הפלאייה.
אני מתחיל לחפש מקום להתמקם (פריקמפ כבר אמרנו) ומוצא מקום צמוד למחנה שהפך לנו לבית אמיתי- plan b. וממש מאחוריו פתחנו לנו אזור שקראנו לו- סביוני plan b, שהפך להיות לבית שלנו. במקביל אמא ואבא מגיעים למחנה, ומאותו רגע היה ברור שהם הגיעו הביתה. מאותו רגע המחנה שלהם מצה ברן, על כל א.נשיו הפך להיות לי בית שני.
הרדיקלדרונים היו בהרכב מלא עוד לפני פתיחת האירוע. זהר הייתה במפ״צ מן החלוץ הראשון ועד סיום עבודות הפירוק, אביב הצטרף כמה ימים לפני כן לצוות הארטרי וסייע במיקומיישן של המיצבים. נפגשנו לראשונה כולנו ביחד לעת ערב במחנה של אמא ואבא. אבא, שמצטיין בבישול, הביא איתו מרק קובה טבעוני מהבית וחימם אותו לארוחת ערב לכל יושבי המחנה. טעמים של בית מחממים את הבטן והנשמה.
באורח פלא, מרגע הכניסה שלנו לעיר, כמות השאלות ירדה בצורה דרסטית. ההבנה כי כל הדבר הזה קורה בצורה שלו, והדברים שהוא מאפשר מורידים את מפלס השאלות, וחוסר הוודאות. ובמידברן כמו במידברן כל מה שצריך לקרות קורה. וכל מה שלא צריך לקרות- לא קורה.
בערב הראשון, ממש לפני פתיחת השערים מוצא את עצמי מעביר, יחד עם חברי איציק, שיחה על עשרת העקרונות. מעצירה קצרה להגיד שלום, השיחה מתארכת לה לשעה וחצי בה אנחנו מתפלספים על עשרת העקרונות ומתווכים אותם לכמה וכמה וירג׳נים שזו להם הפעם הראשונה. שיחה מרתקת ומעשירה - גם למי שלא מפסיק להתפלפל סביבה זמן רב.
הידיעה שקיים מחנה ובו נמצאים אמא ואבא גרם לי לאושר לא מוסבר, והפך את הבית הרחב שבנינו (אלון ואני) ביחד השנה באירוע לעוד יותר ביתי. אבל יותר מהכל גרם לי להבין שהרדיקלדרונים ירשו זאת מההורים שלהם.
ישנם אלפי רגעים קסומים שגם בחלומות הפרועים ביותר שלי לא חלמתי עליהם:
הטיולים בדיפ פלאייה בהם פתאום ההורים שלך מגיחים מאמצע שום מקום ומצטרפים אלייך לטיול שקיעה
או מפגש מקרי ב-2:30 בלילה שבו כל המשפחה מתאספת מבלתי לתאם, ברחבה של המרימים ורוקדת. או כל פעם שחבר.ה מספרים לי על השיחה עם אחד מההורים, או שהם אכלו את המצה בריי במתכון של סבתא (שזה אולי הדבר שאני הכי אוהב בעולם) שאבא הכין, או חברי מצה ברן הצעירים יותר שלגמרי אומצו לחיק המשפחה. השיחות עם אחים שלי והדמעות שזלגו מהתרגשות בכל פעם שסיפרנו אחד לשני על חוויות איתם. ובעיקר אלפי רגעים שבהם לא קרה ״שום דבר מיוחד״ של פשוט לנשום אבק פלאייה לצד אמא ואבא, לדבר על החיים, ולהודות על ההזדמנות המדהימה הזו והאהבה שקיימת במשפחה שלנו.
>> אחרי האירוע - נובמבר 2021
ההורים שלי הם הדבר הכי נפלא שקרה לי בפלאייה. ומידברן כמו שרק מידברן יכול להיות- הייתה החוויה הסוריאליסטית, מציאותית, מדהימה, נעימה, ביחדית, משפחתית וזוגית שהייתה לי אי פעם. וזו הזדמנות נהדרת להודות לכל אחת ואחד מכם שהפך אותה לכזו- 5000 אישה ואיש שהם בית ומשפחה לכל דבר מתאספים להם במקום אחד. העיר הזמנית שהוקמה השנה הייתה לא אחרת מהעיר הזמנית המדהימה והמרגשת ביותר שהייתי בה (מבלי לגמד כמובן את האחרות). משהו באירוע השנה היה מדוייק (עם כל הקלישאתיות שבדבר) פי כמה מפעמים קודמות.
בחוויה האישית שלי התוספת המבורכת של ההורים הייתה הדובדבן שבקצפת. ממליץ לכל אחד מכם להביא את ההורים שלו לברן בפעם הבאה. ואם אתם מתקשים לראות אותם נענים, אני יודע שההורים שלי פתחו קבוצת תמיכה להורים להצטרף למידברן בפעם הבאה :)