כאשר הציעו לי לכתוב על הקשר של אחד מעשרת העקרונות לחופש עבורי, החלטתי לכתוב על העיקרון שנדמה כרחוק ביותר מחופש. "אחריות" ו"אזרחות" הן שתי מילים בעלות קונוטציה כובלת הרבה יותר מאשר משחררת. ובכל זאת בחרתי דווקא בעיקרון הזה גם משום שאני ילד מעצבן שתמיד צריך להגיד את מה שהכי מקורי ולא מובן מאליו וגם כי אני באמת מאמין שבלא אחריות (אזרחית) לא ניתן לדבר על חופש.
לקבוצות שהדרכתי והנחיתי לאורך לחיי הייתי אוהב להסביר את הקשר בין השניים באופן הבא: הייתי עושה להם דמיון מודרך. אחרי שכספית כחולה ונעימה הייתה מציפה את גופם, מחלחלת לתוכו ומרפה את השרירים והכיווצים, ואחרי שהם היו מרחפים אל ענן ושטים איתו מעל ארצות וימים הם היו מתבקשים לרדת ממנו אל אי ששורר בו חופש מוחלט. בעודם באי, שיש בו חופש מלא ובלתי מוגבל, ביקשתי מהם לדמיין מה קורה בו, איך הוא נראה, מה יש בו, מה הם עושים.
לאחר שהם חזרו לגופם והתעוררו שאלתי אותם: "באי של מי היו עוד אנשים מלבדכם?"
100% מהאנשים ב-100% מהקבוצות ענו בשלילה. בצורה מאוד עמוקה בתודעתנו אנחנו מדמיינים חופש מוחלט רק עם עצמנו, ויש לזה סיבה.
במשפט "חופשי זה לגמרי לבד" יש אמת. אם חופש זה האפשרות לעשות הכל אז ברגע שיש עוד אדם על האי, אני כבר לא יכול לעשות הכל. אני לא יכול לפגוע בו. הנוכחות של אדם אחר מכניסה תחום של "אסור" לתוך המרחב שלנו. קיומו מגביל אותנו עוד לפני שהוא הוציא מילה.
עם זאת, כאשר ביקשתי מהם להיזכר ברגעי חופש בחייהם ומה היה בהם, או שאלתי אותם מה הם יבחרו לעשות אם כרגע תיפול מנה של חופש לבין ידיהם, רובם המוחלט בהחלט דיברו על איזושהי אינטראקציה עם אדם נוסף. זה פרדוקס החופש שלנו. החופש שלנו מצטמצם בנוכחות אנשים, ופסגת התממשותו היא יצירה, אשר כמעט שמתבטלת בעולם שאין בו אנשים נוספים. לא ניתן לדבר על חופש בעולם שאנו בודדים בו. אין לנו את החופש לקשור קשר, החופש לתת, החופש לזכות להערכה, החופש לקבל אהבה ועוד... אי-החופש המוחלט שהם דמיינו, התגלה להם במהרה לא כאי של חופש, אלא כאי-חופש.
אז חופש לעולם יבוא עם מגבלות.
עכשיו השאלה היא 'האם יש לנו את החופש לקבוע את הגבולות'. שאלת קיבעת ועיצוב גבולות-החופש שלנו, היא לא שאלה של זכות. היא שאלה של אחריות. מידת החופש נקבעת לא לפי זכות ערטילאית כלשהי בלתי ממומשת. כמובן שאדם שיש בידיו את האפשרות החוקית (התיאורטית) לדלג עם תחפושת הקרובה לליבו חופשי יותר מאדם הנמצא בבית הכלא. אולם אדם שאשכרה מדלג במרחב, מממש ומבטא את החופש שלו יותר מאדם שלא נענה למשאלת ליבו, בין אם מתוך פחד מהסביבה או סתם מכוח ההרגל. כמו שפעולות הן אלו אשר מגדירות את מידת החופש שלנו, כך ההשתתפות האקטיבית שלנו בקביעת הגבולות והמגבלות שחלות עלינו היא זו שמגדירה את החופש שלנו.
אשתמש במילותיו של אלישע שפירא בווריאציה קלה:
"האחריות, לא רק שאינה מנוגדת לחופש, היא מהותו של החופש.
הבחירה האמיתית היא בין שתי אפשרויות:
האחת, להיסחף ולהיות נתון לחוקים, תקנות, נורמות שאחרים יצרו עבורך ולך אין חלק בהם, שהן משרתות במודע או שלא במודע מטרות שאתה לא בחרת בהן.
השנייה, להשתתף בקביעת המטרות ולהשפיע על החוקים, הנורמות והמגבלות הנובעים מאותן מטרות. באופן פרדוקסלי מי שימנע מאחריות בשם החופש סופו שיובל על ידי כוחות גדולים וחזקים ממנו וישתעבד לרצונם של אחרים".
אנחנו לחלוטין לא חיים על אי בודד. חיינו הם למעשה ההיפך הגמור מאי בודד. הם החיים במדינת ישראל 2022, על כל מה שהם מכילים מבחינה חוקית ומבחינה חברתית. אפשר כמובן גם להזכיר שהאחריות האזרחית היא מה שמאפשרת לאי החופש שלנו להתקיים על הפלנטה הקרויה "הפלאייה". אולם נקודת מבט מצומצמת זו רואה באחריות כאמצעי להשגת חופש. בעוד אני מנסה לחיות את חיי באחריות על סביבתי כמימוש של החופש.
ההיפך של אחריות אזרחית משמעה "אני לא שותף. אני לא משתתף במשחק של קביעת מרחבי החופש והגבול המשותפים". בצורה קיצונית יותר היא הימנעות אזרחית, פאסיביות או בחירה ומסתור מן המרחבים האזרחיים. כל אלו מעניקים בעניי חופש שטחי באופן יחסי, תוך תשלום מחיר תודעתי בכך שהמדינה הופכת להיות עבור הבורח או המסתתר כענק-המאיים של עריצות הממסד. כאנרכיסט אני מעדיף לקיים את איי החופש החתרניים הקטנים והגדולים שלי בשיתוף פעולה עם המדינה ולא במלחמה בה.
ומעבר ליצירת איים אני משתדל גם ליצור יבשה של חיים משותפים, בה חיים אנשים שונים, תוך מעורבות אקטיבית, השתתפות ואחריות אזרחית במאבק על מה שחשוב לי ובהכלה של מה שחשוב לאחרים.
כן, יש בכך גבולות. אך גם חופש רב.
טקסט משובח מאת | ראם שמואלביץ